ואולי הכי כואב היה להבין שכל הזמן הזה

חיפשתי מישהו שיגיד לי שאני לא מדמיינת,

בזמן שהתשובה כבר דיברה אליי מבפנים.

 

ואז זה קרה שוב.

בהתחלה חשבתי שזה סתם תחושה מוזרה שעברה בי.

 

אבל זה חזר.

עוד פעם. ועוד פעם.

במצבים הכי קטנים.

במקומות שלא ציפיתי בכלל “לשמוע משהו”.

 

ופתאום קלטתי משהו - זה לא היה מקרי. זה לא היה דמיון.

זה היה שם. כל הזמן.

 

והשאלה שהכי הפחידה אותי עלתה:

“מה אם זה אמיתי?”

כי אם זה אמיתי… אז כל מה שחשבתי על עצמי עד עכשיו לא באמת נכון.

 

זה היה כאילו מישהו פותח לי דלת שאני לא אמורה להיכנס אליה לבד.

ובכל זאת אני כבר שם.

​

​

בהתחלה לא סמכתי.

כל פעם שזה עלה, מיד באה גם התגובה:

“עזבי… זה בראש שלך.”

“את סתם מחפשת משמעות איפה שאין.”

 

אבל אז, במקום להתווכח עם זה… פשוט ניסיתי פעם אחת להקשיב עד הסוף.

בלי לברוח או לבדוק אם זה “נכון”.

ומשהו בתוכי סוף סוף הפסיק להתנגד.

 

ומה שהדהים אותי זה לא המסר שקיבלתי שם. אלא התחושה.

הפעם הראשונה בחיים שלי שלא הייתי צריכה שמישהו מבחוץ יאשר לי אותי.

לא הייתי תלויה בשיחה. לא בסימן. לא בדעה של אף אחד.

 

משהו בי התחיל להתנהל אחרת.

יותר יציבות. פחות חיפוש. פחות חרדה.

פחות “מה נכון לי עכשיו” ויותר ידיעה פנימית שלא צריכה הוכחה.

 

ואז החיים התחילו להגיב לזה.

החלטות שהיו פעם מסובכות, פתאום נהיו פשוטות.

רגעים של בלבול נהיו ברורים יותר.

והרעש הפנימי… התחיל להירגע.

 

 

אבל מה שהכי הפתיע אותי… זה שלא נהייתי “מישהי אחרת”.

נהייתי יותר אני.

פחות תלויה ויותר מחוברת.

וזה היה הרגע שהבנתי משהו עמוק:

לא קיבלתי “יכולת חדשה” אלא נזכרתי במשהו שתמיד היה שם.

 

ואם זה קיים אצלי… זה קיים בכל אישה.

פשוט רובנו התרגלנו לא לסמוך על הקול הזה.